<h1>השלמה — ב"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
הרב אלפסי ז"ל נראה שפסק שעבודא דאורייתא. והא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. הכי קאמר אע"ג דגבי לקוחות לא מוקמינן לה אדינא דאורייתא אבל גבי יורשין אוקמיה אדינא דאורייתא. והרב ראב"ד ז"ל פירש שדעת הרב אלפסי ז"ל דשעבודא לאו דאורייתא ומפני נעילת דלת עשאוה כשל תורה. ומנא לן דשעבודא דאורייתא מדין ערב כשם שזה על אמונתו הלוהו כך זה על קרקעותיו הלוהו ומאן דאמר לאו דאורייתא לא דמי לערב דהתם פריש הכא לא פריש אבל אי פריש ואמר כל נכסי אחראין וערבאין לך הוה ליה כערב ומאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אי איכא מלוה בשטר בסתם ומלוה בשטר בדפריש שכתב לו כל נכסי אחראין לך אע"ג דמלוה בשטר [סתם] קדים זמניה מלוה בשטר [דפריש] המאוחר קודם לגבות מאי טעמא האי דאורייתא, והאי דרבנן ודאורייתא קדים אע"פ שהוא מאוחר.
<h2>דף ז.</h2>
ירושלמי בפרק הכותב גבי ינתנו לכושל שבהם מאי כושל ר' יוסי בר' חנינא אומר לכושל בראיותיו מלוה בעדים ומלוה בשטר ינתנו למלוה בעדים [ר' יוחנן] אמר לכושל בגופו. ומסתברא דהא דאמר יתנו למלוה בעדים דוקא בדאיכא משעבדי שיוכל לגבות מהם מלוה בשטר אבל אי ליכא משעבדי ולא מידי אחרינא מלוה בשטר קודמת. והשתא דקיימא לן שעבודא דאורייתא לפסק הרב אלפסי ז"ל הוה אידי ואידי דאורייתא ומלוה בשטר בסתם הקודם לזמן קודם לטרוף. וכי תימא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא היאך נזקין גובים מהיורשים והא ליכא נעילת דלת לפני נזקין אלמה תניא החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור משלמין דמי שור לבעליו וכי תימא הא מוקמינן לה בשעמד בדין וכי עמד בדין מאי הוי מי עדיף עמד בדין (המלוה) [ממלוה] בשטר דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו מלוה בשטר אינו גובה מן היורשים ומן הלקוחות אלא משום נעילת דלת ולגבי נזקין ליכא נעילת דלת. איכא למימר כיון דעמד בדין כבר החליטו בית דין נכסי המזיק לניזק ולפיכך גובה מן היורשים אפילו למאן דאמר שעבודא [לאו] דאורייתא ועוד יש לומר דבכל נזקים דשכיחי ואית בהו חסרון כיס כיון דגובין אותה בבבל דשליחותייהו קא עבדינן כבנעילת דלת הוא כדי שלא ירבה מזיקין בישראל דמשום האי טעמא הוא (דעבדינן שליחותייהו) [ד]קא עבדינן דשליחותייהו דכנעילת דלת הוא כדי שלא ירבה מזיקין בישראל. תדע דהכי הוא דהא אמר ר' חנינא בשמעתא קמייתא דסנהדרין [ב' ע"ב] דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ומאי טעמא בנזקין לא בעינן דרישה וחקירה חדא דהא אמרינן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אלמא דהודאות והלואות הן. ועוד דגרסינן בפרק אחד דיני ממונות [שם ל"ב ע"ב] רבא אמר לא קשיא כאן בדיני קנסות כאן בהודאות והלואות אלמא בדיני קנסות הוא דבעינן דרישה וחקירה אבל בממונא לא בעינן דרישה וחקירה ואפילו בגזלות וחבלות בהנהו דעבדינן שליחותייהו. והא דקאמר כאן בהודאות והלואות ולא אמר כאן בגזלות וחבלות מילתא פסיקא נקט דבכל הודאות והלואות לא בעינן דרישה וחקירה כגון הנהו דשכיחי ואית בהו חסרון כיס ואיכא מינייהו דלא בעינן דרישה וחקירה כגון הנהו דלא שכיחי ולית בהו חסרון כיס. הרב אלפסי ז"ל כתב דבהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו הוה ליה כמלוה על פה ואם טען פרעתי נאמן. ופר"ש ז"ל דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי.
<h2>דף טז.</h2>
[ב"ב ל"ט ע"א] אמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא מפרש טעמא בערכין [ט"ז ע"א] משום דחברך חברא אית ליה. ויש משום גלוי סוד [דאם אמר בפני תלתא אין בזה] משום מגלה סוד וכן משמע בשאילתות דרב אחאי.
<h2>דף כא:</h2>
[ב"ב מ"ח ע"א] אמר רבא הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ודוקא תליוה וזבין דאגב אונסיה ואגב זוזי גמר ומקני אבל תליוה ויהיב תליוה וגריש דליכא זוזי לא. ואע"ג דפסקינן במסקנא דבין ארצי זוזי בין לא ארצי זביניה זביני ההיא לא ארצי בשעת המכר מיהו אתני בהדיה למיהב זוזי בתר הכי. ויש מפרשים לא ארצי זוזי שלא בירר היפות מן הרעות. ובלוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דליכא אונס אלא משום איבה אפילו יהיב לה זוזי על מנת שאין לבעלה רשות בה מקחה בטל, דאי לא תימא הכי הא דמקשינן בגמרא הא ראיה יש ותימא נחת רוח עשיתי [לבעלי] לישני ליה בדיהיב לה זוזי אלא לאו שמע מינה כיון דליכא אונס אפי' בזוזי מקחה בטל. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפ' הניזקין אבל הכא גבי אשה וסיקריקון ליכא מאן דיהיב להו זוזי דמשמע [דאי] קא יהיב להו זוזי גמרי ומקנו משום סיקריקון נקט לה אבל באשה [אפילו] יהבי לה זוזי מקחה קיים דאונס איבה לאו אונסא הוא דנימא אגב אונסא גמרה ומקניא. ומיהו מה שהבאתי ראיה מדלא שני [על] הא ראיה יש בדיהיב לה זוזי לאו ראיה היא כלל דאי הוה משני ליה הכי הוה דלאו כהלכתא דהא במסקנא דנכסי מלוג לא מצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אפילו בדליכא זוזי. הלכתא כמר בר רב אשי דאמר אמנה היו דברינו אין נאמנים אפילו בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דעולה היא ואין משים עצמו רשע מודעא היו דברינו נאמנים אפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר מפני שניתן ליכתב דקיימא לן מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתבו וכיון שרשאים לכתוב הוה ליה כאלו נכתב המודעא ואתי שטרא ומרע שטרא. ויש מפרשים ניתן ליכתב להציל האונס מאנסו.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי [אמר] רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה ואיכא בינייהו כשחייב מודה או דשמתיה ומית בשמתיה לרב הונא גבי מיתמי והלכתא כותיה. הרב ראב"י ז"ל אוקמה ביתומים גדולים דאי ביתומים [קטנים] מאי איריא מקמי דלודעינהו אפילו לא פרעיה ערב למלוה אלא מלוה קא תבע ליתמי הא קיימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים. והא דאמר רב פפא יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אע"ג דיתומים גדולים הם רב פפא לטעמיה דאמר מלוה על פה אינו גובה [מן היורשים רק משום נעילת דלת בפני לוין] ואם כתוב בו התקבלתי גובה ודאי ביתומים היא שנויה דאי בלוה פשיטא אלא ודאי ביתומים הוא. ופי' התקבלתי ממך המלוה כתב לערב התקבלתי, לרב הונא דהלכתא כותיה מוקמינן לה בשחייב מודה לרב פפא כיון דכתב ליה מלוה לערב התקבלתי הוה ליה ערב במקום מלוה וגובה ביתומים גדולים אבל מיתומים קטנים ודאי לא גבי שהרי אין נזקקין לנכסי יתומים ונעילת דלת נמי שייך בהו דבמקום מלוה קיימי, והרב בעל המאור כתב דלהכי אמר מקמי דלודעינהו ליתמי למלוה לא לחייב את היתומים אלא לפטור את הערב שאלו הודיע הערב ליתומים והמלוה תבע אותם בדין כשם שהיו היתומים פטורים עד שיגדלו כך הערב פטור שאין הערב מתחייב אלא במה שמתחייב הלוה וכן כמו שהיתומים בני הלוה שעומדים במקום הלוה אביהם פטורים עד שיגדלו כך הערב פטור. ואני אומר אם כן היתומים יפטרו מן הערב אף לכשיגדלו דהוה ליה כפורע חובו של חברו שלא מדעתו דפטור דאמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי הכא נמי לימרו ליה יתמי לערב כיון דאנן פטרינן את נמי פטירת עד שיגדל למה לך למפרעיה ואנן הוינא מפייסין ליה ומחילנא. ואע"ג דאיכא לשנויי שאני הכא דערב שייך בחיובא ולא מקרי פורע חובו של חברו שלא מדעתו אפילו הכי מידי מפייסנא ליה ומחל לנא לא נפיק, גם מה שכתב הרב ז"ל בכלל דבריו דאי אתמר ההיא בבבא בתרא הוה אמינא בדאיכא ערבא הוא דלא חיישינן לצררי אתפסי' הכא דחייב מודה או דשמתיה ומית בשמתיה אבל היכא דליכא ערבא הוה אמינא אפילו בשחייב מודה ומית בשמתיה ניחוש לדברי קמ"ל. וזה הוא דבר תימא דהיכא דחייב מודה שהוא חייב לו היכי חיישינן לצררי, גם מה שפי' התם להכי טרח וכתב ליה התקבלתי דכיון דעשה לו הערב חסד וכתב ליה כמו שצוה ליתומים תנו, כל זה רחוק מאד מן הדעת דלא עדיף חסד הערב מן חסד המלוה שהלוהו לו מעותיו דקאמר רב פפא אפילו בשחייב מודה פטורים, גם מה שכתב דמשום הכי לא חיישינן דילמא פרעיה ליה לערב משום דלאו גברא פרענא הוא דהא תרצה לומר דהערב פרע למלוה, כל זה רחוק הוא מן הדעת משום דלא פרע חדא זימנא תו לא פרע ואדרבה מפני החסד שעשה הערב ללוה הוה לן למימר דילמא פרעיה. אלא כדפי' הרב ראב"י ז"ל מסתבר דכולה שמעתא דהכא ביתומים גדולים עסקינן ואע"פ [שיש] להשיב על מה שדקדק הרב גבי מקמי דלודעינהו ליתמי לאו משום קפידא קאמר דהוא הדין נמי אי אודעינהו והוה למלוה דין עם היתומים כך היה הדין אלא מעשה כי הוה הכי הוה, אפילו הכי מתניתא דהתקבלתי ממך לא מפרש שפיר אלא ביתומים גדולים דאי ביתומים קטנים כי כתב נמי התקבלתי אמאי גובה לרב פפא, ואע"פ שהרב ראב"ד ז"ל טרח להעמידה בקטנים אפילו הכי פשוטן [של] דברים לא נראה כדבריו. גם מה שפי' ר"ש ז"ל דכולה שמעתא ביתומים קטנים מיירי וכתב דכתב ליה מלוה לערב התקבלתי הוה ליה כמלוה בשטר וכי הוה מלוה בשטר נמי אין נזקקין לנכסי יתומים, ואולי שדעת ר"ש ז"ל במלוה על פה דוקא אמר רב פפא דאפילו כשחייב מודה פטורים אבל מלוה בשטר וחייב מודה חייבים מאי טעמא דבמלוה בשטר שעבודא דאורייתא ובמלוה על פה שעבודא לא דאורייתא, ואע"ג דלקמן לא שני לן בין מלוה בשטר למלוה על פה דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר אפשר דלרב פפא שני ליה בין מלוה בשטר למלוה על פה בשחייב מודה. ויש לי פנים לזה הפי' אלא שיש להקשות הא דפרכינן לרב פפא בפרק שום היתומים [ערכין כ"ב ע"ב] מהא דתנן שום היתומים וכו' אמאי לא שני ליה דבמלוה בשטר מיירי מתני' אלא לאו שמע מינה דאפילו במלוה בשטר. אמר רב פפא יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. גרסינן במסכת ערכין בפרק שום היתומים [שם] אמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקקינן לנכסי דיתמי כיון דשמעתא להא דאמר רב הונא דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלי בתר שבקייהו אנא נמי מזדקיקנא ומעיקרא מאי טעמא לא (אמרינן) פריעת חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסי מאי בינייהו איכא בינייהו כשחייב מודה או בשמתיה ומית בשמתיה, אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נזקקין וכולא מילתא כדאיתא התם וכתבה הרב אלפסי ז"ל בכתובות בפרק אלמנה נזונית מסתברא לי הכותב דהא דפסק רבא הלכתא אין נזקקין סבירא ליה כסברא קמייתא דרב נחמן דאמר מריש לא הוה מזדקקנא ולא בא להוסיף דבריו על ההוא סברא קמייתא דרב נחמן וכיון דלסברא קמייתא דרב נחמן הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע בשחייב מודה שמעת מינה דבשחייב מודה נזקקים ליתומים קטנים [וההיא סוגיא] בערכין ודאי ביתומים קטנים היא. והא דפרכינן על ר' יוחנן דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים ממשנת שום היתומים ומשניות אחרות כדאיתא התם אי סבירה ליה לר' יוחנן כרב הונא בריה דרב יהושע הוה יכול לשנויי בשחייב מודה ועוד דהא פרכינן עלה מהא דתנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וההיא ודאי בשאין חייב מודה. והא דאמר רבא ואם אמר תנו נזקקין התם היינו טעמא דדילמא שלא להשביע קאמר ולפיכך אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן אמר תנו או בשחייב מודה דרך צואה. אבל בגדולים ודאי נזקקין לשבועתו. ועוד יש לפרש דמה שאמר אם אמר תנו הכי קאמר במתנה שאמר נזקקין אבל בחוב לא בעינן תנו דבחייב מודה סגיא. והפירוש ראשון הוא הנכון. ולעולם בשחייב מודה דרך צואה או בשאמר תנו אפילו ביתומים קטנים נזקקין. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ב"ק ל"ט ע"א] גבי שור חרש ושוטה וקטן שנגחו אין נזקקין לנכסי יתומים והא התם בשחייב מודה דמי דהא אנן ידעינן בודאי שנגח ואפילו הכי אין נזקקין. לא קשיא דשאני התם הואיל והדבר תלוי בטענות שיכול לטעון אני (שמכרתי) [שמרתי] שורי שמירה יפה ובפשיעת הנזק הזיק שורי או שורו או טענות אחרות שיכול לטעון [ולפטור] בהם את עצמו לפיכך אין נזקקין לנכסי יתומים לגבות מעלית יתומים אלא מעלית אפוטרופוס וכי תימא ותיפוק לי שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין ויתומים קטנים כשלא [בפני] בעל דין דמי ואיכא לאוקמי בשנגח בפני בית דין ולא תהא שמיעה גדולה מראיה אי נמי מזיק שאני שלא ירבה לעשות נזקין. וההיא דגרסינן בערכין נמי אי אמר תנו מוקמינן לה בשאמר בפני בית דין או בשקבלו עדות בחייו. אי נמי שיכתובו העדים בשטר את הצואה או הוא עצמו כתב וקיימא לן דמקיימין את השטר שלא בפני בית דין. כללא דמילתא בשאין חייב מודה אפילו מלוה בשטר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים בשחייב מודה נזקקין אפילו לנכסי יתומים קטנים ואפילו מלוה על פה כדפסק רב פפא הלכתא דמלוה על פה גובה מן היורשים אבל בשאין חייב מודה מלוה בשטר נזקקין לנכסי יתומים גדולים מלוה על פה פטורים (גדולים נזקקין לנכסי יתומים גדולים מלוה על פה פטורים) ואפילו איכא סהדי דאוזפינהו דדילמא פרעיה דקיימא לן אין צריך לפורעו בעדים ואפילו בשבועה לא גבי דכיון דאי הוה לוה קיים הוה אמינא משתבע ופטור לא גבי מלוה ואפילו בשבועה, וראיה גדולה לדבר משטר היוצא על היתומים כמו שכתבתי בפרק המוכר את הבית. והא דאמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים בשחייב מודה או שמתיה ומת בשמתיה או תוך זמן וגובה אפילו מן הקטנים אבל אי ליכא חדא מהנך אנפי אפילו מיתומים [גדולים] לא גבי ואפילו בשבועה דדילמא פרעיה ואית דבעי מימר דתוך זמן לא גבי מיתומים קטנים דדילמא צררי אתפסיה אבל לאחר שיגדלו גבי דאי צררי אתפסיה היתומים גדולים חוקרין את הדבר ודורשים ואחרי שדרשו וחקרו (ו)אם לא אתפסי' צררי ולא מצאו ראיה גבי מאחר שהיה [תוך] הזמן כשמת הלוה. והא דאמרינן בפרקא קמא גבי [תוך] זמן הלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי לפום האי פי' ביתומים גדולים איירי. ואיכא מאן דפסק דביתומים אפילו בשחייב מודה אין נזקקין. ואני כתבתי הנראה לי מן הראיות שכתבתי והוא הנכון. גם הרב ראב"י ז"ל לא מוקים שמעתא ביתומים גדולים אלא מפני דקדוקים שדקדק מקמי דלודעינהו הא לאו הכי הוה מוקים לה אפילו בקטנים ואפילו הכי כשחייב מודה נזקקין. גם הרב ר' שמואל ז"ל והרב ראב"ד ז"ל והרב בעל המאור פירשו האי שמעתא ביתומים קטנים ואפילו הכי הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע כשחייב מודה.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש (הכי איתא במסכת ערכין פרק ששי) [בנדר על דעת רבים מיירי] כיון דקיימא לן יש שאלה להקדש לא חיישינן לקנוניא אפילו בבריא דהא אי בעי מתשיל עלה והכי איתא בפרק שום היתומים במסכת ערכין [כ"ג ע"א] כתב הרב אלפסי ז"ל דוקא דאיכא בידיה שטר מקוים אבל אי (ליכא) [איכא] בידיה שטר שאינו מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין לא אמר תנו אין נותנין מאי טעמא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה אם אמר תנו נותנים והוא הדין אם אמר דרך הודאה גמורה לדברי הרב אלפסי ז"ל אע"ג דלא אמר תנו נותנים וכתב הרב בעל המאור כי זה טעות הוא ואין לסמוך עליו דהויא ליה כמלוה על פה ואינו גובה מן המשועבדים ואפילו אמר תנו נמי דמה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה. ואני אומר כי דברי הרב אלפסי ז"ל נכונים וברורים משרש ההלכה דמדקא משנינן בגמרא כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא מכלל דהוה סלקא דעתין דלא נקיט שטרא ואפילו הכי נותנין אע"ג דלא אמר תנו ואמאי והא מלוה על פה היא והאיך תגבה מן ההקדש שהוא משועבד לגבוה אלא לאו שמע מינה דהכי קאמר רב הונא חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש ומתחלה כשהקדיש כל נכסיו לא הקדיש (כל) [את] המנה שהוא חייב וזהו טעם הרב אלפסי ז"ל נכון וברור. גם מה שפסק הרב אלפסי ז"ל כרב ושמואל דאמרי תרווייהו אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה מפני שאדם עשוי שלא להשביע את בניו ומזה יתבאר לך מה שכתב עליו הרב בעל המאור על לא נכון. ומאי דאמרינן אין אדם משטה בשעת מיתה בשתבעו [ו]הודה דבבריא מצי למטען משטה אני בך אבל בשכיב מרע אין אדם משטה בשעת מיתה אבל בשלא תבעו אלא הודה מעצמו לא שנא שכיב מרע ולא שנא בריא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ושלא להשביע את בניו ואיתא להא מילתא בפרק זה בורר.
גרסינן בערכין בפרק שום היתומים [כ"ג ע"א] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידירנה הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך. ואסיקנא בגמ' דכולי עלמא בבריא אדם עושה קנוניא על הקדש והכא בשאלה בהקדש קא מיפלגי ר' יהושע אומר יש שאלה להקדש הלכך כיון דאי בעי מתשיל עליה ליכא למיחש לקנוניא ור' אליעזר סבר אין שאלה להקדש ואיכא למיחש לקנוניא (כיון דבריא הוא ומית דכולי עלמא) בשכיב מרע דכולי עלמא אין אדם [עושה] קנוניא על הקדש שאין אדם חוטא ולא לו, והכי אסיקנא התם והתניא המקדיש אשתו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידירנה הנאה ר' יהושע אומר אין צריך אמר ר' אלעזר בר' שמעון הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל שבית שמאי אומרים הקדש טעות אינו הקדש, ואיכא לאקשויי דר' אליעזר אדר' אליעזר דשמעינן ליה דאמר בפרק אלו עוברין [פסחים מ"ו ע"ב] גבי חלה טמאה מיגו דאי בעי מתשיל עליה אלמא יש שאלה להקדש ויש לומר דלא דמי חלה להקדש דאלו חלה אי מתשיל אהאי חלה מפריש חלה אחריתא תחתיה וליכא פסידא להקדש [אבל הכא איכא פסידא להקדש] ולפיכך אמר ר' אליעזר דאין שאלה להקדש.
